התינוקות שלנו גדלים, לעתים קרובות אנו תוהים כיצד הילדים הקטנים שפנו אלינו בכל נושא ועניין שראו בנו את מרכז חייהם, הפכו לנערים/נערות המסתגרים בחדרם, מסתודדים עם חבריהם, נמנעים מלשתף אותנו בחוויותיהם, מחשבותיהם ורגשותיהם, אנו הפכנו להיות "חופרים" ולא מבינים ובקיצור לא רלוונטיים. איך לדבר עם המתבגרים שלנו, על כך נדון בפעם אחרת.
הפעם אני רוצה לעורר מחשבה שונה. לעתים ילדינו רואים בנו הורים פונקציונליים, אלה שדואגים לכסף, לאוכל, לביגוד ולגאג'טים. אלה שמטיפים כל הזמן....... מעבר למובן מאליו:
תהליכים הקשורים לגיל ההתבגרות, לצורך שלהם להגדיר את עצמם הם בעצם לא מכירים אותנו באמת. הורים רבים אינם משתפים את ילדיהם בקשיים שחוו כשהיו בגילם או בקשיים איתם הם מתמודדים היום, הם מכירים את ההיסטוריה שלנו באופן חלקי, בעיקר את החלקים הקשורים להצלחות או אלה שיש בהם הומור.
אם זה המצב, האם אנו היינו בוחרים לשתף בחוויות שלנו אנשים שאינם משתפים אותנו בחוויות שלהם? אין צורך להעמיס על הילדים קשיים העלולים ליצור מבוכה רבה או חרדה. יחד עם זאת כדאי לחשוב מה באמת הילדים שלי יודעים עלי, עד כמה הם מכירים אותי באמת. עד כמה חשיפה מבוקרת של פרטים נוספים בחיי יכולים ליצור קירבה.
אכן, נקודה למחשבה. אני אשמח לעמוד לרשותכם בכל שאלה